ספרי על אירוע קשה שקרה לך בילדות. אם סיפרת למבוגר, כיצד הגיב ואם לא סיפרת, מדוע לא סיפרת".

החוויה של הקבוצה ושלי הייתה מלווה בדמעות, הפתעה, לעיתים צחוק רועם ולרוב לוותה בתחושת החמצה.

ילדים נותרו עם חוויות ופחדים שתפחו לממדים מפלצתיים ולא סיפרו למבוגרים, עקב חשש מלגלוג, בקורת או גרוע מזה חוסר אמון.

המסקנה שלי מכמה וכמה קבוצות כאלה היא, שאף פעם לא נוכל למנוע מציאות זו לגמרי, אך בעזרת תקשורת טובה, נוכל להפחית אותה מאוד.

הדיבורים סביב הקורונה הם אינסופיים, כולנו מוצפים במידע ומחובתנו לזכור את הילד הקטן ששומע קטעי דברים, שומע טונים מודאגים ואין לו הכלים לבחון את רמת אמינותם או את מידת הסכנה הנגזרת מהם. הילד דואג לא רק לעצמו, הוא דואג לאבד את אמא ואבא, את סבא וסבתא וזו אימה ממש עבורו.

מחובתנו לקיים "את פתח לו" וליזום שיחה לעתים קרובות: אפשר בתוך סדר היום להכניס רבע שעה של מה למדתי על הקורונה היום?

אל תרבו בפרטים. הסבירו רק מה שהילד מבקש עליו תשובות, ואם הוא ממש סגור, כדאי לפתוח בסרטון, סיפור או יצירה ותוך כדי, אם נהיה קשובים, השיחה בדרך כלל תתגלגל מאליה.

בהצלחה להורים היקרים!

ניתן לפנות גם לקווי הסיוע הרבים הקיימים כמו: ער"ן 1201,
הקו הפתוח של משרד החינוך: 073-3931111 או 1-800-2500.

סטודנטיות המכללה יכולות במקרים דחופים לפנות לד"ר יוכי סימן טוב יועצת המכללה בטל: 050-6282819.

בריאות בריאות לכולם!