מההתכתבויות, שיחות הטלפון וממפגשי הזום הרבים, עלתה הציפייה הברורה, שהנה הנה, רק יעבור הפסח והכל שב למסלולו.
ומה אם לא?
ויקטור פרנקל, פסיכיאטר מבריק, שעבר את המסלול הנוראי של מחנות הריכוז, תיאר את חוויותיו ולמידותיו מאותה תקופה, בספרו "האדם מחפש משמעות".
אחד מהסיפורים צף בתודעתי בימים אלו. ויקטור מספר על חבר, מלחין במקצועו, ששיתף אותו בחלום שחלם. בחלומו, ניתנה לו האפשרות לשאול שאלה והוא מיד קפץ על ההזדמנות ושאל: "מתי תסתיים המלחמה?"
ב-"30 במרץ, הייתה התשובה", סיפר החבר בהתרגשות לויקטור.
בהמשך, מספר ויקטור כי ככל שהתקרב סיומו של חודש מרץ וקץ המלחמה לא נראה באופק, החבר פיתח תסמיני מחלה וב-31 במרץ, נפטר.
ויקטור פרנקל תלה את מחלתו של החבר באובדן המשמעות והתקווה.
קשה לדבר על הסבל שלנו לאחר סיפור עם רקע כה נורא ובכ"ז, אם נודה על האמת,
השבועות האחרונים שלנו קשים. אינספור דברים נכתבו על הבדידות, הגעגועים, "סיר הלחץ" של משפחות עם ילדים צעירים, דאגות הפרנסה ועוד. ללא ספק, הקשיים הם אמיתיים וכואבים והתחזיות לעתים מאיימות ואנחנו כל כך רוצים להאמין שתכף תכף נטייל בטבע הפורח והמזמין, ניפרד מהכפפות ומהמסיכות, נשלח בליווי נשיקה את הילדים לגן ולביה"ס וניסע לעבודה (מה כבר בקשנו?).
התקווה היא החמצן לנפש שלנו, היא נותנת לנו כוח לעמוד בקשיים ולצלוח אותם. בה בעת, תקווה התלויה בהתגשמות משאלה מאוד ספציפית, במיוחד אם היא מלווה במועד מדויק, הינה מסוכנת. האכזבה בהתבדותה, עלולה לשבור את רוחנו ואת כוח עמידתנו.
ולכן, אני ממליצה, לנשום עמוק, להחליט לרוץ למרחקים ארוכים ולהמשיך לקוות לטוב שבוודאי עוד יבוא