מגילת אסתר עוסקת רבות בנראות החיצונית, בעושר הרכוש, ברצון להראות את יופייה של המלכה ו"השקות בכלי זהב". אלה מקום וזמן שהכול מוחצן בהם ובה בעת המהות נסתרת. המגילה מנגידה את דמות המלך וביתו העסוקים בהחצנת העושר והתדמית לדמויותיהם של מרדכי ואסתר ואיכותם הפנימית.
בתלמוד ישנו סוג מיוחד של סיפורים, סיפורי פולמוס – שבהם בדרך כלל מופיעה דמות של מנהיג נוכרי המתווכח עם אחת מדמויות החכמים – כדרך להביע את דעתם של החכמים בשאלות הגותיות מגוונות ולהתנצח עם דעות מנוגדות. באחד מהסיפורים הללו מבליחה דמות ייחודית, דמות נשית, המוצגת כבתו של הקיסר.

אמרה לו בת קיסר לרבי יהושע בן חנניה: אי, חכמה מפוארה בכלי מכוער.
אמר לה: אביך שם יין בכלי חומר?
אמרה לו: אלא במה ישים?
אמר לה: אתם, אנשים חשובים, שימו בכלי כסף וזהב.
הלכה ואמרה לאביה: שימו יין בכלי כסף וזהב.
אמר לה: מי אמר לך כך?
אמרה לו: ר' יהושע בן חנניה.
זימנו אותו ושאל הקיסר: למה אמרת לה כך?
ענה לו: כשם שאמרה לי כך אמרתי לה.
והרי יש יפים ומלומדים?
אם היו מכוערים היו מלומדים יותר.
(תלמוד בבלי, תענית ז' ע"א-ע"ב. מתורגם מארמית)

במשפט אחד מצליחה בת הקיסר להחמיא ולהעליב: איך ייתכן שאדם כל כך חכם כמוך יהיה גם כה מכוער. רבי יהושע עונה לה בשאלה ובניסוי. למה להניח יין בכלי פשוט וכעור ככלי חרס במקום בכלים יקרים ונאים ככלי כסף וזהב כיאה לבני מלוכה? הבת ואביה משתכנעים. אלא שהיין שהועבר לכלים היפים התקלקל. הקיסר מבקש להבין את מה שאירע, וכעת ברורה ההשוואה שעשה רבי יהושע – הדברים החשובים (חכמה/יין) נשמרים דווקא בכלי הפשוט והכעור למראה. והרי אפשר להיות גם יפה וגם מלומד, תוהה הקיסר. נכון, משיב רבי יהושע, אלא שגם אלה, לו היו יפים פחות – היו חכמים יותר.
לסיפור קודמים דבריו של רבי אושעיא כי דברי תורה נמשלו למים, ליין ולחלב, מכיוון ש"מה שלושה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". לכאורה, הסיפור היה אמור להדגים שדעתו של רבי יהושע שפלה ולכן התורה מתקיימת בו. אך בסיפור הוא אינו מתנהג כמי שדעתו שפלה. אדרבה, רבי יהושע לא כורע ולא משתחווה, הוא עומד מול בת הקיסר ומול הקיסר עצמו, בטוח בטיעוניו ובידיעותיו. המשמעות של "דעתו שפלה" אינה כניעות, אלא ההפך מדעה זחוחה, ההפך מגאוותנות, שהיא מכשול לקליטה ולשימור החוכמה.
הסיפור מעמיד את ערכי רומא וערכי היהדות כהתנגשות בין תרבויות. מצד אחד, ערך היופי בתרבות רומא, התרבות ההלניסטית, שהעמידה במרכז את גוף האדם ואת יופיו. מצד שני ניצבת תפיסתם של חז"ל, מאדירי הלימוד והחוכמה, שאמנם מייחסת חשיבות ליופי, אך לא כזיהוי ערכי בין היפה ובין החכם. בת הקיסר, מוקפת בעושר וביופי חיצוני, אינה מסוגלת לראות מבעד לקנקן. רבי יהושע, לעומתה, רואה את המהות. העניין המהותי הוא מראה עיניים לעומת תוכן. רבי יהושע, כמו כלי החרס וכלי הזהב מעידים שאין החוץ מעיד על התוכן.
המימרה הידועה ממסכת אבות (ד, כז) "רבי אומר: אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו", מתכוונת להסחת הדעת שיש בצורה החיצונית, העלולה להעיב על ההקשבה לתוכן הדברים. הסברו של פרופ' אביגדור שנאן למימרה הזאת, יפה גם לעידן שלנו, העידן החזותי של תמונות וסרטים ורשתות חברתיות: "אין כאן שלילה גורפת של החיצוניות, אלא העדפה עקרונית של ההתמקדות במהות על פני עיסוק בתדמית".

תמי נהיר היא בוגרת התוכנית לתואר שני באגדה
(מתוך עבודת גמר לתואר בנושא "מפגשים בין תרבויות")