
זיכרון מהאגדות
רעיונות חודשיים על זיכרון, מורשת וספרות האגדה
מבית התוכניות לתואר שני באפרתה
היסטוריה היא מה שקרה, השאלה היא איך זוכרים אותה.
האגדה היא מה שראוי להיות, השאלה היא איך מפענחים אותה.
התוכניות לתואר שני במכללת אפרתה מעניקות מפתחות לידע, להבנה ולהעמקה ופונות במקביל אל חיי הרוח, הרגש והנשמה.
בתוכנית "זיכרון ומורשת" נלמדים חקר הזיכרון וביטוייו במקורות היהודיים, בלוח השנה, בטקסים ובמנהגים, בחינוך וגם בספרות, באמנות ובנוף.
בתוכנית "האגדה והמדרש" נלמדים הרעיונות, הערכים ודרכי ההתמודדות של חז"ל עם החיים הפרטיים והלאומיים, ונרכשים כלים להכרת המקורות וללמידה עצמאית.
בדף החודשי אנו מגישים לכם כמה נקודות למחשבה מתוך העיון במדרש ובאגדה ומתוך לימוד הזיכרון והמורשת. רעיונות שנכתבו על ידי מרצות ומרצים, סטודנטיות ובוגרות התוכניות לתואר השני. בתקווה שתמצאו בהם עניין והנאה.
חודש טוב וחג פורים שמח!
ההרשמה לתוכניות התואר השני החלה!
מבצע מיוחד לקראת פתיחת הרישום -
מלגה של 3,000 ₪ !
לנרשמים עד סוף חודש מרץ 2022.
מעוניינים לשמוע פרטים?

בת כמה את אסתר המלכה?
תמר מאיר
פורים הוא אמנם חג של צחוק וטקסטים פורימיים רבים נכתבו לאורך הדורות, ובכל זאת מפתיעים אותנו שני קטעי מדרש בבראשית רבה,
"ר' עקיבה היה דורש והציבור מתנמנם, ביקש לעוררן, אמר: מה ראת אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינה? אלא תבוא אסתר שהיא בת בתה שלשרה שחיית מאה וכ"ז ותמלוך על קכ"ז מדינה" (בראשית רבה, נח)
יש לנו הזדמנות מרתקת להציץ לפנים בית המדרש של ר' עקיבא, ולגלות שגם אז הציבור נהג לנקר בזמן הדרשה. מה עושים כדי להעיר את הציבור? אמירה שנונה, משעשעת או מפתיעה תעשה את העבודה.
ר' עקיבא מתבונן בשני מקומות במקרא שהמספר 127 מופיע בהם, ויוצר קשר של סיבה ותוצאה ביניהם: אסתר מלכה על 127 מדינות, משום שהיא צאצאית של שרה שחיה 127 שנים בעולם.
קשר מספרי תמוה בין אסתר למשפחת אברהם ושרה מופיע גם בפרשה לט במדרש:
"אברם בן חמש שנים ושבעים שנה, ה"ה: "ויהי אומן את הדסה". רב אמר: בת ארבעים שנה הייתה, שמואל אמר: בת שמונים שנה היית, רבנין דתמן אמ': בת ע"ה שנה. ר' ברכיה בשם רבנין: אמר הקב"ה לאברהם, אתה יצאת מבית אביך בן ע"ה, חייך אף גואל שאני מעמיד ממך בן ע"ה, מניין הדס"ה"
המדרש מקיים דיון בשאלת גילה של אסתר המלכה. לא נערה צעירה אלא מבוגרת יותר, והדעות נחלקות האם הייתה בת 40, בת 80 או בת 75. הגיל 75 מבוססת על הגימטריה של המילה הדסה (74 למעשה + 'הכולל' – המילה עצמה נספרת כיחידה), ועל האנלוגיה בין אסתר לאברהם.
בעוד שבמדרש הקודם המספר 127 היה מוזכר במפורש במגילה, כאן הייחוס של זקנה מופלגת כזו לאסתר המלכה, הנבחרת לתפקידה על שום יופייה הגדול משל כל בתולות הממלכה, תמוה במיוחד.
אלא שההשוואה לאברהם ושרה אינה מקרית ואינה שעשוע גרידא. המדרש מתייחס לאסתר כאל "גואל שאני מעמיד ממך". בשאלה האם אסתר היא בובה יפה המופעלת על ידי אחרים, או שהיא מובילה לא פחות ממרדכי, מכריע המדרש: אסתר מושווית לאברהם ולשרה כאחד. היא כמותם עוזבת לתמיד את בית אביה (שלא ברצונה ושלא בטובתה) וכמו שרה נלקחה גם היא אל בית המלך הזר. כמו אברהם ושרה יש לה מסירות נפש, וכמותם היא דמות של מובילה, מנהיגה, גואלת.
גילה של אסתר הוא חלק מן העניין. גיל כזה כמובן אינו עולה בקנה אחד עם הפשט, אך מטרת המדרש אינה בירור הגיל הכרונולוגי. המדרש מבקש להביע רעיון. באמצעות ההשוואות הללו הוא שם אותה בשורה אחת עם מנהיגים משמעותיים אחרים שפעלו בגיל מבוגר, ומוודא שניתן לה את הכבוד הראוי לה.
ד"ר תמר מאיר היא מרצה בתוכנית לתואר שני בספרות המדרש והאגדה
כיעור, יופי וחוכמה - התנגשות בין תרבויות
תמי נהיר

מגילת אסתר עוסקת רבות בנראות החיצונית, בעושר הרכוש, ברצון להראות את יופייה של המלכה ו"השקות בכלי זהב". אלה מקום וזמן שהכול מוחצן בהם ובה בעת המהות נסתרת. המגילה מנגידה את דמות המלך וביתו העסוקים בהחצנת העושר והתדמית לדמויותיהם של מרדכי ואסתר ואיכותם הפנימית.
בתלמוד ישנו סוג מיוחד של סיפורים, סיפורי פולמוס – שבהם בדרך כלל מופיעה דמות של מנהיג נוכרי המתווכח עם אחת מדמויות החכמים – כדרך להביע את דעתם של החכמים בשאלות הגותיות מגוונות ולהתנצח עם דעות מנוגדות. באחד מהסיפורים הללו מבליחה דמות ייחודית, דמות נשית, המוצגת כבתו של הקיסר.
אמרה לו בת קיסר לרבי יהושע בן חנניה: אי, חכמה מפוארה בכלי מכוער.
אמר לה: אביך שם יין בכלי חומר?
אמרה לו: אלא במה ישים?
אמר לה: אתם, אנשים חשובים, שימו בכלי כסף וזהב.
הלכה ואמרה לאביה: שימו יין בכלי כסף וזהב.
אמר לה: מי אמר לך כך?
אמרה לו: ר' יהושע בן חנניה.
זימנו אותו ושאל הקיסר: למה אמרת לה כך?
ענה לו: כשם שאמרה לי כך אמרתי לה.
והרי יש יפים ומלומדים?
אם היו מכוערים היו מלומדים יותר.
(תלמוד בבלי, תענית ז' ע"א-ע"ב. מתורגם מארמית)
במשפט אחד מצליחה בת הקיסר להחמיא ולהעליב: איך ייתכן שאדם כל כך חכם כמוך יהיה גם כה מכוער. רבי יהושע עונה לה בשאלה ובניסוי. למה להניח יין בכלי פשוט וכעור ככלי חרס במקום בכלים יקרים ונאים ככלי כסף וזהב כיאה לבני מלוכה? הבת ואביה משתכנעים. אלא שהיין שהועבר לכלים היפים התקלקל. הקיסר מבקש להבין את מה שאירע, וכעת ברורה ההשוואה שעשה רבי יהושע – הדברים החשובים (חכמה/יין) נשמרים דווקא בכלי הפשוט והכעור למראה. והרי אפשר להיות גם יפה וגם מלומד, תוהה הקיסר. נכון, משיב רבי יהושע, אלא שגם אלה, לו היו יפים פחות – היו חכמים יותר.
לסיפור קודמים דבריו של רבי אושעיא כי דברי תורה נמשלו למים, ליין ולחלב, מכיוון ש"מה שלושה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". לכאורה, הסיפור היה אמור להדגים שדעתו של רבי יהושע שפלה ולכן התורה מתקיימת בו. אך בסיפור הוא אינו מתנהג כמי שדעתו שפלה. אדרבה, רבי יהושע לא כורע ולא משתחווה, הוא עומד מול בת הקיסר ומול הקיסר עצמו, בטוח בטיעוניו ובידיעותיו. המשמעות של "דעתו שפלה" אינה כניעות, אלא ההפך מדעה זחוחה, ההפך מגאוותנות, שהיא מכשול לקליטה ולשימור החוכמה.
הסיפור מעמיד את ערכי רומא וערכי היהדות כהתנגשות בין תרבויות. מצד אחד, ערך היופי בתרבות רומא, התרבות ההלניסטית, שהעמידה במרכז את גוף האדם ואת יופיו. מצד שני ניצבת תפיסתם של חז"ל, מאדירי הלימוד והחוכמה, שאמנם מייחסת חשיבות ליופי, אך לא כזיהוי ערכי בין היפה ובין החכם. בת הקיסר, מוקפת בעושר וביופי חיצוני, אינה מסוגלת לראות מבעד לקנקן. רבי יהושע, לעומתה, רואה את המהות. העניין המהותי הוא מראה עיניים לעומת תוכן. רבי יהושע, כמו כלי החרס וכלי הזהב מעידים שאין החוץ מעיד על התוכן.
המימרה הידועה ממסכת אבות (ד, כז) "רבי אומר: אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו", מתכוונת להסחת הדעת שיש בצורה החיצונית, העלולה להעיב על ההקשבה לתוכן הדברים. הסברו של פרופ' אביגדור שנאן למימרה הזאת, יפה גם לעידן שלנו, העידן החזותי של תמונות וסרטים ורשתות חברתיות: "אין כאן שלילה גורפת של החיצוניות, אלא העדפה עקרונית של ההתמקדות במהות על פני עיסוק בתדמית".
תמי נהיר היא בוגרת התוכנית לתואר שני באגדה
(מתוך עבודת גמר לתואר בנושא "מפגשים בין תרבויות")

"זכור את אשר עשה לך עמלק" - מה זוכרים, למה ואיך
יפעת איילון
אחת המצוות הידועות ביותר המכילה את הציווי לזכור היא זכירת מעשה עמלק. בשבת שלפני פורים קוראים למפטיר את פסוקי "זכור את אשר עשה לך עמלק" שבסוף פרשת כי תצא בספר דברים. מה מטרת הציווי?
הרב אליהו כי טוב, למשל, מסביר בספר התודעה כי מטרת מצווה זו היא "לשמור בלב איבה ושנאה לעמלק ולזרעו". על מנת לזכור איבה זו יש לעשות מעשה, "להזכיר בפה את רשעותו" וכמו כן "ונספר זאת לבנינו ולדורותינו, מה עשה לנו אותו רשע…". כלומר, מטרת מצוות הזיכרון היא לשמר, לזכור ולהעביר מדוד לדור את תחושת האיבה לאויב זה. האמצעי לזיכרון זה היא קביעת חז"ל לקרוא את הפרשה פעם אחת בשנה, בסמוך לחג הפורים.
מכאן נובעים כמה עקרונות של מצוות הזיכרון:
- הזכירה היא דבר כה חשוב שהתורה מוצאת לנכון לצוות עליה. במקרה זה היא מוסיפה על הציווי לזכור מצוות לא תעשה – "לא תשכח!"
- טכניקת הזיכרון עוברת דרך המעשים. לכן יש מצווה לקרוא בפה, בקול. ומכיוון שזו מצווה על הציבור, ישנה חובה לקרוא את הקריאה הזו במניין.
- בזיכרון יש משום קיבוע תודעה וייעוד עתידי. אסור לשכוח את האויב השנוא ומעשיו, כדי שלא תכהה בנו ההרגשה כלפיו בעתיד.
הסבר אחר מופיע אצל ר' צדוק מלובלין. הוא מסביר כי עמלק הוא גם סמל ליצר הרע הנמצא בכל אדם, וגם את זה צריך לזכור: "ועל זה בא המצווה לזכור מה שהיה כוח לעמלק להזדווג להם בדרך שיצאו ממצרים שכולל כל הרע בבחינת סור מרע ובדרך שהלכו לקבל התורה בחינת עשה טוב, ולהיות האדם אף כשהוא במעלה עליונה בקדושה וטהרה מכל מקום יהיה נזהר מפיתויי היצר הרע". כאן ישנו עיקרון חדש, המעביר את קורות העם בהיסטוריה הכללית אל האדם הפרטי. מלחמת עמלק יוצאת מההקשר ההיסטורי שלה, אל ההווה הנמצא בכל אדם. כאשר העם העמלקי הוא אב טיפוס להתמודדות עם הרע באופן כללי, גם זה הצפון בליבו של כל אדם.
ד"ר גבריאל ח' כהן מציין כי הציווי על מחיית עמלק כעונש קולקטיבי הכולל טף ונשים מעורר תמיהה. לאחר דיון הוא כותב כי מצוות מחיית עמלק אינה בגדר נקמה רגילה על אירוע היסטורי מסוים שהיה בעבר, אלא כחלק ממצווה כוללת יותר והיא "ובערת הרע מקרבך". ביטוי זה חוזר בתורה לעיתים קרובות בהקשר של ניאוף, נביא שקר, בן סורר ומורה ועיר הנידחת. בכל אחד מן המקרים הללו יש מצווה מיוחדת לשלם גמול לכל מי שפגע 'בנפש החיים'. כהן טוען כי דווקא בעולם היהדות, שיש בו הרבה מקום לסליחה ולתשובה, צריך לתת משקל נגדי לביעור הרע ומלחמה חסרת פשרות בו.
וכאן אנו מוצאים עקרון נוסף, של ייעוד עתידי לעם ישראל – למחות את הרשע בעולם. המצווה אינה נקמה, אלא נובעת מתפיסת העם כמי שיש לו אחריות מוסרית על העולם. זיכרון זה בא לקבע בנו את תודעה כי עלינו לבער כל רע מקרב הארץ. בין אם הוא פנימי ובין אם הוא חיצוני.
יפעת איילון היא סטודנטית לתואר שני בתוכנית זיכרון ומורשת ומורה באולפנת צביה בירושלים.
(מתוך עבודה בקורס "זיכרון ביהדות")
ההרשמה לתוכניות התואר השני החלה!
מבצע מיוחד לקראת פתיחת הרישום -
מלגה של 3,000 ₪ !
לנרשמים עד סוף חודש מרץ 2022.
מעוניינים לשמוע פרטים?
www.efrata.emef.ac.il | אמונה־אפרתה מכללה אקדמית לחינוך ולאמנויות | רחוב בן יפונה, 17, בקעה, ירושלים